הספיישל הסודי של אבו-דאוד: הקצב שמחזיק את השוק בריח אחד

הריח מגיע אליך שלוש דוכנים לפני שאתה רואה אותו. כמון שרוף, שומן כבש שנוגע בברזל לוהט, ועשב תיבול שאני עדיין לא מצליחה לזהות בוודאות — ואני מגיעה לשוק מחנה יהודה כל שבוע כבר עשר שנים. הדוכן של חמדי ג'אבר, שכולם בשוק מכירים אותו בשם אבו-דאוד, עומד בסמטה הצרה שבין רחוב עץ החיים לדוכן התבלינים של בשארה. שלט עץ בלוי, קרס ברזל עם שרשרת כבשים שלמות, ופנים של גבר שראה כמה מחירי בשר עולים ויורדים ממה שאנחנו נרצה לדעת. הוא כאן כבר ארבעים ושתיים שנה. אביו לפניו. הספיישל — כך הוא קורא לו, בלי שם, רק "הספיישל" — לא מופיע בשום תפריט. אין שלט. אין פוסט אינסטגרם. הוא מוכר אותו רק לאנשים שמבקשים בשמו, ורק בימי שישי לפני הצהריים. מדובר בקבב בשר כבש טחון, מעורב עם כבד קצוץ דק, פלפל שחור גרוס טרי, ועלי נענע יבשה מהגינה של אמו בכפר עילוט. הוא עוטף את כל זה בשכבה דקה של שומן אליה לפני שהוא מניח על האש, ומה שיוצא אחרי שמונה דקות בדיוק הוא דבר שאני מתקשה לתאר בלי להשתמש במילים שמורות בדרך כלל לחוויות אחרות לגמרי. שאלתי את אבו-דאוד מה הסוד. הוא הסתכל עליי ארוכות, ניגב ידיו במגבת הפסים הירוקה שתמיד קשורה לחגורתו, ואמר: "הסוד הוא שאני לא מוכר לאנשים שלא רוצים לדעת." אחר כך הוסיף בחיוך: "והנענע. תמיד הנענע." השבוע עמדתי בתור קצר — חמישה אנשים לפניי, כולם נראו כמו מכרים ותיקים — ליד הדוכן של אבו-דאוד ב-11:40 בבוקר. עד 12:15 הוא גמר את כל מה שהכין. לפי השכנים בשוק, כולל דנה מדוכן הגבינות שממול וסמיר מהפלאפל בפינה, זה קורה כל שישי ללא יוצא מן הכלל. מי שמגיע מאוחר — לא אוכל. אני ממליצה לכם להגיע ב-11:00. לא ב-11:30. ב-11:00 בדיוק. תעמדו ותחכו. תשאפו את הריח. ותבקשו את הספיישל — בשמו.