האגדה של שק האורז: כך נולד שוק מחנה יהודה

אבן אחת, שק אורז אחד, וחמור שחיכה בסבלנות, כך, על פי האגדה, נקבעו גבולותיו של המגרש שעתיד היה להפוך לאחד השווקים הססגוניים ביותר במזרח התיכון.

משפחת וולירו ידעה לקרוא את הנוף הירושלמי טוב מרוב בני זמנה. לאורך דרך יפו, עורק החיים שחיבר את ירושלים לשאר העולם, רכשה המשפחה חלקות אדמה אחת אחרי השנייה. לא כולם ראו בכך חוכמה: יש שבתוך המשפחה עצמה כינו את הקרקעות הללו בשם 'ישימון', ארץ צחיחה וריקה שאין בה ברכה. אך ההיסטוריה הוכיחה שהמתנגדים טעו, אותן חלקות שנדחו בבוז הפכו למקור עושר של ממש.

משפחת וולירו ידעה לקרוא את הנוף הירושלמי טוב מרוב בני זמנה

ואז הגיע היום שבו הציע ערבי בעל חלקה סמוכה למכור את אדמתו. אברהם וולירו, שביקש להשלים את רצף אחזקותיו לאורך הדרך, לא היסס. קבעו מועד, יצאו יחד אל השטח, ועל גב החמור שנלווה אליהם רכב שק אורז, לא שטר, לא מטבעות, לא חוזה עם חותמות.

כשעמדו על הקרקע, הרים הערבי אבן מן האדמה ופנה לוולירו בהצעה שפשטותה הייתה גם חוזה וגם טקס: השלך את האבן, ומנקודה זו ועד מקום שתנוח האבן, השטח שלך. התמורה? שק האורז שעל החמור.

וולירו נטל את האבן. השליכה.

האבן עפה, נחתה, וסימנה בנפילתה גבול שלא היה כתוב בשום ספר משפטים. הערבי מדד את השטח, סימן אותו במפות, קיבל את שק האורז לידיו, והעסקה נסגרה. בנוסח הימים ההם, בלי עורכי דין ובלי נוטריון, רק שני אנשים, אדמה, ואבן שיודעת לעוף.

כמובן, יש לזכור: זוהי אגדה. כך מסופר הסיפור, כך עובר מדור לדור בין ותיקי השוק ומכיריו. אם בדיוק כך התרחשו הדברים, איש אינו יכול לדעת בוודאות. אך גם באגדה יש אמת: עסקאות קרקע בירושלים של אותם ימים אכן נסגרו לא אחת בדרכים שהיו רחוקות מן הפורמליות המשפטית שאנו מכירים, ושק אורז היה מטבע לגיטימי לכל דבר.

המגרש שנרכש באבן אחת לא נשאר ישימון לאורך זמן. רוכלים ופלאחים החלו להגיע, לפרוש סחורה, לקרוא לקוחות. השטח התמלא בקולות, בריחות, בצבעים. ומשפחת וולירו, שהבינה שהאדמה שלה הפכה לשוק חי, החלה לגבות דמי שימוש בקרקע, 'הארדיה' בלשון הימים, באמצעות גובים שסיירו בין הדוכנים.

מן הישימון נולד שוק. מן השוק נולד מחנה יהודה.

היום, כשאתה מהלך בין דוכני הירקות לדוכני התבלינים, בין הקצבים לאופי הלחם, קשה שלא לחשוב על אותה אבן שעפה פעם באוויר הירושלמי ונחתה על אדמה שלא ידעה עדיין מה עתידה להיות. כל קול של מוכר, כל ריח של בהרט טרי, כל דחיפה עדינה בסמטה צרה, כולם חלק מאותה שרשרת ארוכה שמתחילה בשק אורז ובחמור סבלני.

השוק חי, והסיפור ממשיך.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.