מ'שוק וולירו' ל'שוק מחנה יהודה': הסיפור שמאחורי השם

יש מקומות שנולדים מתוך צורך, לא מתוך תכנון. חלקת אדמה שוממת בצמוד לשכונות היהודיות החדשות של ירושלים לא נועדה מלכתחילה להיות שוק, אבל החיים, כמו תמיד, החליטו אחרת. וכמו כל דבר חי, גם השוק הזה קיבל לאורך השנים שמות שונים, וכל שם מספר פרק אחר בתולדותיו.

המגרש שעליו קם השוק היה שייך למשפחת וולירו, ומכאן שמו הראשון: 'שוק וולירו'. שם פשוט, ישיר, שמשקף בדיוק את המציאות של אותם ימים, הקרקע הייתה של מישהו, ואותו מישהו נתן לה את שמה. אבל השוק לא נשאר רכושה של משפחה אחת לאורך זמן. הוא הפך לנחלת הכלל, גם אם הכלל לא ממש הוזמן.

מזכיר שפעם הייתה כאן משפחה שהחזיקה בקרקע.

את הניצוץ הראשון הביאו דווקא הפלאחים מהכפרים הערביים שמסביב. הם זיהו את ההזדמנות: שכונות יהודיות חדשות צצות, תושביהן זקוקים למזון, ומגרש פנוי מחכה. הם החלו להביא את תוצרתם החקלאית ולמכור אותה בחלקה השוממת. מתי בדיוק החל המסחר הזה, על כך חלוקות הדעות. יש הטוענים שהדבר החל בערך בשנת 1870, ואחרים מצביעים על שנת 1887 כנקודת הפתיחה הרשמית.

דווקא אותה שנה, 1887, על פי אחת הגרסאות, העניקה לשוק שם חדש ומפתיע: 'שוק יהודה נבון'. השם הזה מספר סיפור שלם בתוכו. יהודה נבון היה אחיו של יוסף נבון, אחד ממקימי שכונת מחנה יהודה הסמוכה. בעולם שבו כל בניין, כל רחוב וכל שוק נקרא על שם מישהו שתרם להקמתו או להכרה בו, הנצחת שמו של נבון בשוק לא הייתה מקרית, היא שיקפה את הקשר ההדוק בין המסחר לבין האנשים שבנו את השכונות הללו לבנה לבנה.

אבל השם השלישי הוא זה שנשאר. בהמשך הימים החל השוק להיקרא על שם השכונה הסמוכה, מחנה יהודה, ושם זה נדבק אליו עד היום. שלושה שמות, שלוש תקופות, שלוש זהויות: הבעלות (וולירו), האיש (יהודה נבון), והמקום (מחנה יהודה). כאילו השוק עצמו גדל ובגר, ועם כל שלב ויתר על זהות ישנה לטובת זהות רחבה יותר.

אלא שהדרך לא הייתה סלולה. שלטונות המנדט ועיריית ירושלים לא מיהרו לפרוש שטיח אדום בפני ה'גיבוב' הזה שהעז לקרוא לעצמו שוק. הם סירבו תחילה להכיר בו, ואף שלחו את המשטרה כדי להרוס את הדוכנים ולגרש את הסוחרים מן החלקה. הסוחרים, כמובן, חזרו. שוב ושוב. כי שוק אמיתי אינו נוצר בגזירה מלמעלה, הוא נוצר מתוך הצורך שלא ניתן לדכאו.

יש משהו מרגש בסיפור הזה של המאבק על ההכרה. מצד אחד, בירוקרטיה שרואה מגרש בלתי מוסדר ומנסה להשליט בו סדר. מצד שני, פלאחים, סוחרים ותושבים שיודעים שכאן, בדיוק כאן, צריך להיות שוק. ההיסטוריה, כידוע, נתנה את דעתה.

השמות שהשוק נשא לאורך הדורות הם כמו שכבות ארכיאולוגיות: קולפים אחת ומוצאים מתחתיה עוד אחת. 'וולירו' מזכיר שפעם הייתה כאן משפחה שהחזיקה בקרקע. 'יהודה נבון' מזכיר שפעם היו כאן אנשים שבנו שכונה מאפס. ו'מחנה יהודה', השם שנשאר, מזכיר שבסוף, השוק שייך למקום, לא לאיש.

היום, כשאתם מסתובבים בין הדוכנים הצבעוניים, שומעים את קולות הסוחרים ומריחים את הבהרט והכמון, אתם הולכים על אותה אדמה שפעם נקראה 'שוק וולירו'. השמות השתנו, הפנים השתנו, אבל הרוח, רוח של מסחר חי, של מפגש בין אנשים, של שוק שסירב להיעלם, נשארה בדיוק אותה רוח.

רוצים להכיר את השוק לעומק, לגלות את הסוחרים, המתכונים והסיפורים שמאחורי כל דוכן? הורידו את אפליקציית שוקוואי ובואו לבקר, כי שוק מחנה יהודה, כמו תמיד, מחכה לכם.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.