נאג'ח ובנו: שבעים שנה של קטניות, תבלינים וגאווה עיראקית במחנה יהודה

שמה של המשפחה אמר הכול: אבו נג'אח, אבי המצליח. וכך אכן היה.

בשנת 1950 עלו סלים ושמחה יאס לישראל מבגדד, ואיתם שבעה ילדים ועשרת אלפים לירות ישראליות שאבי המשפחה שלח מראש עם אחותו, שהתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים כבר בשנת 1945. יום אחד שהתה המשפחה במחנה שער העלייה, ולמחרת כבר הצטרפה לאחותה בעיר.

בשנת 1950 עלו סלים ושמחה יאס לישראל מבגדד, ואיתם שבעה ילדים ועשרת אלפים לירות ישראליות שאבי המשפחה שלח מראש עם אחותו, שהתיישבה בשכונת בית ישראל בירושל

סלים לא בזבז זמן. הוא לקח את הכסף שחיכה לו ורכש חנות במרכז רחוב מחנה יהודה 21 בחמשת אלפים לירות ישראליות, דמי מפתח ששילם לאלישיב דוד. החנות הייתה גדולה ורחבה, אחת הגדולות בשוק. על דלתה נתלה שלט פשוט וגאה: "נאג'ח ובנו".

מחבית החלב ועד פירות יבשים מיובאים

בתחילת הדרך נמכרו בחנות מוצרים רבים ומגוונים: חלב מחבית עם ברז שנשות השכונה מילאו בכלים שהביאו מביתן, גבינות, דגים מלוחים, אורז, ביצים, חלבה, כוסמת, חומוס, עדשים, קמח, פיצוחים, קוואקר, תבלינים, מרגרינה ולחם. בתקופת הצנע טיפלה האם, שהצטרפה לחנות בשנת 1957, בתלושים שהקצובה הכתיבה.

בחנות עבדו כמעט כל בני המשפחה: הסבא סלים, הסבתא נעימה, הבן אלי נג'אח, שלמד שנתיים מנהל עסקים בבגדד וניהל בזמנו הפנוי את חשבונות אביו, ושישה מילדיו, שהגיעו לעזור בשעות הפנאי לאחר הלימודים. בשנת 1978 הצטרף גם רוני.

לפני שחתמו על חוזה דמי המפתח, נתן יוסף לוי, בעל קפה איטליאנו, עצה שהוכיחה את עצמה לאורך שנים: לכתוב את שמו של רוני בחוזה. כך, לאחר מות אביו, יכול היה רוני להמשיך להחזיק בנכס על פי החוק, לפיו רשאי בן משפחה מדרגה ראשונה להמשיך בפעילות אם גר או השתמש בנכס בששת החודשים האחרונים, או ששמו מופיע בחוזה.

בשנות השבעים צמצמה החנות את מגוון מוצריה והתמקדה ביבוא וממכר של פירות יבשים, קטניות ותבלינים, תחום שבו בלטה וזכרה נחרת בלב לקוחות השוק. לאחר שבעים שנות מסחר נסגרה החנות, וסיימה פרק שלם בתולדות מחנה יהודה.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

סיפורים כאלה, של משפחות שבנו את שוק מחנה יהודה אבן אחר אבן, שמורים גם באפליקציית שוקWAY, מפה חיה של השוק ושל האנשים שעיצבו אותו לאורך הדורות. כדאי להיכנס ולגלות.