לפני שהשוק התעורר: הנשים שנשאו את ירושלים על ראשן

עוד לפני שקרן השמש הראשונה נגעה באבני הרחוב, כבר היו בדרך. מליפתא ומשייח׳ באדר, מדיר יאסין ומקלנדיה, נשות הפלאחים הערביות יצאו עם שחר, סלים עמוסים מאוזנים על ראשן, ורגליים יחפות על האדמה. הן היו, במובן הממשי ביותר של המילה, היסוד שעליו נבנה שוק מחנה יהודה.

התמונה שנחרתה בזיכרון ירושלים של אותם ימים היא תמונה של תנועה. פירות וירקות לפי העונה, מזרוני קש ומה שהאדמה נתנה, כל זה נע על ראשי הנשים בשעת הנץ החמה, כשהעיר עדיין ישנה ורק קולות התפילה מתחילים לפלס דרכם מבתי הכנסת. הבחירה בשעה לא הייתה מקרית: הנשים רצו להיות ערוכות ומסודרות עם סחורתן בדיוק לרגע שבו יסיימו המתפללים היהודים את תפילת השחרית ויצאו לשוק, רעבים ומוכנים לקנות.

התמונה שנחרתה בזיכרון ירושלים של אותם ימים היא תמונה של תנועה

הגיען למגרש, פרשו מחצלת או שמיכה על הקרקע, הורידו בזהירות את הסל מן הראש והניחו עליה את הסחורה. דוכן ללא עץ, חנות ללא קירות, רק אישה, מה שגידלה אדמתה, ויכולת מכירה שנרכשה בניסיון.

ואז מגיעה האגדה, ויש הטוענים שיש בה יותר מגרעין של אמת. לעיתים, כך מספרים, הגיע הגבר מן הכפר רכוב על חמור, לבוש כהלכה ונעול נעליים, ואחריו נשרכה האישה, יחפה, הסחורה על ראשה. משהגיעו ליעד, ירד הבעל בכבוד מן החמור והתיישב לנוח בבית קפה מאולתר בצד. האישה, לעומתו, פרשה את מחצלתה ופתחה את יום המכירות. הסיפור הזה, בין אם מדויק ובין אם מוגזם, מספר משהו אמיתי על מי שנשא בפועל את הכלכלה על כתפיו, או ליתר דיוק, על ראשו.

השוק עצמו היה בבל קטנה. צעקות המוכרים התערבבו עם שיחות המקח, וכל זה נאמר בבת אחת בערבית, בספניולית, בלדינו, ביידיש, באנגלית ובצרפתית. ירושלים של אותם ימים הייתה עיר שבה כל קהילה הביאה את שפתה, ומחנה יהודה היה המקום שבו כל השפות הללו נפגשו סביב עגבנייה אחת, אשכול ענבים אחד, ערימת ירק אחת. הפלאחית הערבייה שלא דיברה יידיש והלקוח היהודי שלא דיבר ערבית, מצאו שפה משותפת במחיר, בתנועת יד, בחיוך של גמר עסקה.

נשות הכפרים הסמוכים לא היו רק ספקיות סחורה. הן היו, במידה רבה, מי שקבעו את קצב השוק, את שעות פתיחתו ואת הרכב הסחורה בו. הן הגיעו לפני כולם ועיצבו את האופי שיישאר לשוק עד היום: שוק שמתחיל עם אור ראשון, שוק שהסחורה בו טרייה כי היא עלתה בבוקר מן האדמה, שוק שהוא בראש ובראשונה מפגש בין בני אדם.

הכפרים שמהם יצאו הנשים, ליפתא, שייח׳ באדר, דיר יאסין, קלנדיה, הם היום שמות על מפה שהשתנתה מאוד. חלקם שכונות, חלקם אתרי זיכרון, חלקם שמות שמעוררים ויכוח. אבל בשעת הנץ של אותם ימים, הם היו פשוט כפרים שאנשיהן גידלו דברים ואנשי ירושלים רצו לקנות אותם. הנשים שחיברו בין שני הצדדים עשו זאת בשקט, בלי תיעוד ובלי שמות שנשתמרו, רק הסלים על ראשן, והדרך לשוק.

השוק של היום, עם חנויותיו הצבעוניות, הריחות, הקולות והחיים הפורצים מכל עבר, הוא ממשיך ישיר של אותו בוקר ראשון. מי שמסתובב בו היום, בין אם בא לקנות, לאכול, לשתות קפה או סתם לספוג אווירה, הולך על אותו קרקע שעליו פרשה פעם פלאחית את מחצלתה עם שחר. אפליקציית שוקוואי, שמלווה את הביקור בשוק ומחברת בין העסקים, הסיפורים והמבקרים, היא דרך אחת לפגוש את השוק הזה, החי והנושם, בשכבות שלו.

אם לא הייתם בשוק לאחרונה, אולי הגיע הזמן לחזור. ואם אתם כבר שם, הורידו את שוקוואי, והניחו לשוק לספר לכם את עצמו.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.