תלושים, תורים ושמועות: שוק מחנה יהודה בשנות הצנע

בשנת 1949, כשהמדינה הצעירה עוד הייתה מכוסה אבק מלחמה, ירד על שוק מחנה יהודה משטר חדש ומוזר: משטר התלושים. על כל דוכן ובכל חנות נתלו טבלאות הקצבה, ובבית המרקחת שבשוק הוקמה תחנת הפיקוח על הצנע, לב פועם של בירוקרטיה שניסתה לחלק צדק בין עשרות אלפי בטנים רעבות.

הכללים היו פשוטים בכתב ומורכבים בחיים. אלף גרם שמן ומרגרינה לנפש לחודש, והצרכן נדרש להודיע לחנווני מראש כיצד לפרוס את המנה לאורך הימים. קופסת בשר משומר לכל שתי נפשות, ורווקים, קופסה אחת בלבד. לילד עד גיל שמונה-עשרה הגיעו ארבע-מאות גרם אורז וחמש ביצי משק; למבוגר, שתי ביצי יבוא בלבד. הנשים ההרות, הנכים, הילדים, כולם קיבלו שיבוץ מדויק בתוך מפתח ההקצבה, כאילו ניתן היה לחשב את הרעב בנקודות.

הכללים היו פשוטים בכתב ומורכבים בחיים

אך השוק, כמו תמיד, לא ציית לחלוטין לנייר. בתחילת 1950 עמד הירקן שמואל יוסף מיכה לפני בית המשפט, ונקנס בעשר לירות על שהפקיע את מחיר הבצל בניגוד להוראות הצנע. באותה תקופה נתפס סוחר אחר רוכש אורז ללא היתר, ואף הוא שילם את מחיר חוסר הסבלנות. האטליז של הקצב דוד נחמיאס נסגר לשבועיים בשל עברה על חוקי הפיקוח, ולקוחותיו הופנו לקבל את מנתם אצל הקצב יוסף שושני, מעין הסדר כפוי שהזכיר לכולם עד כמה דקה הייתה השליטה של הרשויות על כל חתיכת בשר.

הבעיה הכאובה מכולן הייתה חוסר הידיעה. אף אחד לא ידע מתי יגיע משלוח עוף. ואז, באחד הימים, החל רב-סרן שמועתי לפזם, ומיד, כמו קסם שחור, התכנס המון בתור. הסוחרים סירבו למכור, בטענה שהבשר מיועד לחולים. שמועתי, שאיש אינו יודע מה עבר בראשו באותו רגע, הוסיף שמועה על שמועה: הממשלה מבטלת את התלושים, הם חסרי ערך. המילים האלה הציתו מהומה של ממש, עד שנזעקו שוטרי ירושלים להפריד בין הניצים. שוק שרגיל לרעש ולמריבות קלות מצא עצמו פתאום זירה לכאב ציבורי שלם.

כך עברו עשר שנות צנע על מחנה יהודה, בין תור לתור, בין תלוש לתלוש, בין שמועה לשמועה. השוק שרד, כמו שתמיד שרד, מפני שהאנשים שבאו אליו לא הפסיקו לבוא.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

היום, כשאפליקציית שוקWAY מאפשרת לדעת בדיוק מה מחכה לכם בכל דוכן לפני שיצאתם מהבית, נזכרים שהשאלה "מה יש היום בשוק? " לא תמיד הייתה פשוטה כל כך. כנסו לשוקWAY וגלו את השוק, בלי תורות ובלי הפתעות.