חיים פירו: האיש שמאחורי הריח שהפך ירושלים

יש ריחות שאינם עוזבים עיר. ריח הבשר הצלוי על פלטה חשמלית, המתפשט ברחוב אגריפס בשעות הצהריים, הוא אחד מהם, וחיים פירו, שנפטר בסוף שנת 2016 בגיל שבעים ושלוש, היה האיש שהדליק את הלהבה.

הסיפור מתחיל, כמו סיפורים ירושלמיים רבים, בצל של אבל. בשנת 1968 מת אביו של חיים, ועל הבן נפלה הסנדלריה ברחוב אגריפס. חיים לא ידע לתקן נעליים, אבל ידע שהוא רוצה לפתוח שם מסעדה. הבעיה הייתה שהלקוחות לא ממהרו להגיע. הפתרון שמצא היה פשוט ועז: הניח חלקים פנימיים של בשר, ללא תיבול, על פלטה חשמלית, ועיבד אותם בשפכטל. הריח עשה את שאר העבודה.

הסיפור מתחיל, כמו סיפורים ירושלמיים רבים, בצל של אבל

חברו גדעון אמיגה הצטרף אליו, ויחד בנו את מה שהפך לאחד הדוכנים המדוברים של השוק. האגדה הירושלמית מייחסת לשניים את המצאת המעורב הירושלמי, אם כי יש לציין שסיפור ההמצאה שנוי במחלוקת: אבי ומיכה מסטיקיית חצות, למשל, טוענים אף הם לכתר. כך הוא טבעם של מאכלים שנולדו בשוק, כולם מרגישים שייכות.

שנה לאחר שפתחו, פרצה מלחמת ששת הימים. פירו ואמיגה לא עמדו מנגד: שלחו מנות בפיתה לחיילים הפצועים. הביקוש גדל, המקום הצר לא הספיק, והשניים עברו למקום חדש במעלה רחוב אגריפס, ליד בניין כי"ח, שנודע בכינוי 'המכ"ם'. ירושלים אכלה, ירושלים חזרה.

אך שותפויות, כמו מנות טובות, לא תמיד מחזיקות לאורך זמן. סכסוך הפריד בין השניים, וחיים פירו פתח לעצמו דוכן קטן, "השולחן של פירו": שני שולחנות, גריל, ולא יותר. כל בוקר יצא לסיבוב בשוק ובחר בעצמו את חלקי הבשר והירקות. לצד המנות הוגשו ערק, חומוס וירקות צלויים. ופיסטוקים, אלה חילק מכיסו ללקוחות, כמתנה, כמחווה, כדרכו של אדם שאהב את בני אדם יותר ממה שאהב את עצמו.

בניהול עסקים, מספרים מכיריו, לא היה חזק. הסיגריות, השתייה והמחלה שחקו אותו לאט. בסוף סגר את הדוכן, פתח דוכן משקאות קל יותר, וכך חי את שנותיו האחרונות, כארבעים שנה באזור מחנה יהודה, כמעט כל חייו הבוגרים בין הדוכנים והסמטאות.

חיים פירו לא השאיר רשת מסעדות ולא מותג. השאיר ריח, ויכוח ערב על מי המציא מה, ואת הזיכרון של אדם שצלה בשר על פלטה חשמלית ויצר, בלי לתכנן, משהו שירושלים אימצה לתוכה.

השוק ממשיך. הדוכנים מתחלפים, הפנים משתנות, אבל הריח נשאר. אם אתם מסתובבים היום בין הדוכנים ורוצים לדעת מי מוכר מה ואיפה, אפליקציית שוקWAY תוביל אתכם בין הסיפורים החיים של המקום.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.