מחנות ירקות למעדנייה חלוצית: סיפורה של משפחת אבו-דאוד ברחוב עץ החיים

בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשמחנה יהודה עוד היה שוק של כפריים ועולים חדשים, הגיעו שני אחים מכפר סילוואן לרחוב עץ החיים. דאוד ואליהו, בני משפחת אבו-דאוד שגרה קודם לכן בסילוואן ועברה לשכונת אוהל משה הסמוכה, רכשו ב-1936 את החנות במספר 41, ופתחו בה חנות ירקות.

בשנים הראשונות הגיעה הסחורה ישירות מהכפר שממנו באו. הירקות סופקו בידי האחים יעקב ומרדכי שמש, שנקראו בפי כול "אבו ליש". הקשר בין הכפר לשוק העירוני היה חי ומוחשי, שרשרת קצרה של אדמה, ידיים ודוכן.

בשנים הראשונות הגיעה הסחורה ישירות מהכפר שממנו באו

עם השנים פרש האח אליהו, ובחנות נותר דאוד לבדו. תמונתו שרדה בזיכרון הסוחרים הוותיקים: איש גדל-ממדים, מתהדר בגלביה ובכיפה גדולה, שנהג לשבת במרכז חנותו כמו מלך בחצרו. בחודשי החורף הציב פח מלא עצים בוערים, תנור מאולתר לכל דבר, ועליו אפה סלקים שמכר לעוברים ושבים. את חשבונותיו ערך בראשו, ללא מחשבון, ואת בנו הצעיר משה קרא בשתי הברות בלבד.

בשנות השבעים הגיעה נקודת מפנה. דאוד ובנו משה החליטו לעזוב את עולם הירקות ולהפנות את החנות לכיוון חדש לגמרי: חמוצים, גבינות ודגים מלוחים. ההחלטה הזו הפכה את המקום לאחת ממעדניות החמוצים והגבינות החלוציות של השוק כולו, בתקופה שבה עוד מעט מאוד חנויות הציעו מגוון שכזה.

משה, שניהל את המעדנייה לאחר אביו, הביא עמו אופי משלו. לפי המקורות, כשלקוחות ביקשו זיתים כבושים בסיד, סירב להציעם, משום ששיטת ה"מקלס", שיטת הכבישה במי-סיד כבוי שהובאה ממרוקו, צרבה לדעתו את הזיתים ופגמה בטעמם. עם הזמן הרחיב משה את הקונספט לעבר מעדנים מיובאים, ועיצב מחדש את פני המקום.

ב-2015 פרש משה וסגר את המעדנייה. לפי המקורות, לאחר מכן שכר נתנאל איבגי את החנות והפעיל אותה, עד שפרץ סכסוך כספי בנושא המוניטין והוא עזב. סיפורה של החנות ברחוב עץ החיים 41, כמו סיפורם של עסקים רבים בשוק, הוא תזכורת לכך שמאחורי כל דוכן מסתתרת שושלת שלמה של החלטות, טעמים ואנשים.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

סיפורות כאלה, ועוד רבים כמותם, שמורים בארכיון החי של שוק מחנה יהודה. אפליקציית שוקWAY מלקטת אותם ומחזירה אותם אל לב השוק, למי שרוצה לדעת מה עומד מאחורי כל פינה וכל ריח.