מי המציא את המעורב הירושלמי? הסיפור שהשוק עדיין מתווכח עליו

יש מאכלים שמגיעים מתוך מתכון מסודר, ויש כאלה שצומחים מתוך הרחוב עצמו, מריח הפחמים, מצלצול המטבעות הקטנות, ומגעגוע לשכונה שאבדה. המעורב הירושלמי שייך לסוג השני.

כשהתפתח שוק מחנה יהודה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הוא לא היה רק שוק ירקות ופירות. לאורך שורות הדוכנים צצו עגלות מזון שמכרו אוכל עדתי, כורדי, סורי ומזרחי, בפיתה או בצלוחית. אחת מהן הייתה עגלת הקובה-חמו של בני משפחת דוגה, שעלו מבגדד. הדוכנים מכרו חלקי פנים של בקר ועופות שבושלו בבישול ארוך, והוגשו בפיתה ירושלמית אש-תנור, לוהטת ורכה.

כשהתפתח שוק מחנה יהודה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הוא לא היה רק שוק ירקות ופירות

אך שורשיו של המעורב הירושלמי נעוצים עוד יותר אחורה, בעיר העתיקה. לפני שהגבולות נסגרו, נהגו סוחרים ותושבים יהודים ברובע לאכול מנה שנקראה סינייה: חלקי פנים של בקר או עופות, צלויים על מנגל פחמים ומוגשים בתוך פיתת אש-תנור. כשאבד הקשר לעיר העתיקה, נשאר הגעגוע, ואיתו הרצון לשחזר את הטעם.

על פי האגדות המסופרות בשוק, חיים פירו וגדעון אמיגה הגו את הרעיון להכין מנה מהירה לרעבי העיר בסטייקייה שלהם. בתחילה כללה המנה חלקים פנימיים של בקר ועופות, אך עד מהרה עברו המסעדות לחלקי עופות זולים יותר, שהיו בהישג יד ובהישג כיס.

אבל מי באמת המציא? כאן מתחילה המחלוקת שלא שוכחת. יש הטוענים שהמנה הועתקה מזיכרון מוכרי הסינייה הערבים בעיר העתיקה. ויש הטוענים שנוצרה דווקא ממנהג החמארות (בתי-המרזח) לצלות על מנגלים שהוצאו לרחוב. שתי הגרסאות חיות זו לצד זו, ואיש אינו ממהר לוותר על שלו.

כך נולדה מנה שאין לה מסמך ייסוד, אין לה פטנט ואין לה אב מוסכם, רק ריח, טעם, וסיפור שממשיך להיכתב בכל צלייה.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

השוק חי, והסיפורים שלו ממשיכים. אפליקציית שוקWAY מזמינה אתכם לחזור לשוק, ולגלות בעצמכם את המנה שעדיין מתווכחים עליה.