מסנדלרייה לבשר צלוי: כיצד הפך חיים פירו ירושת אביו לאגדה של השוק

יש רגעים שבהם ירושה אינה רק נכס, היא שאלה. מה עושים עם חנות של אב שהלך?

בשנת 1968 עמד חיים פירו בפתח הסנדלרייה שהותיר אחריו אביו ברחוב אגריפס, בלב מחנה יהודה. הסנדלרייה עברה אליו בירושה, אך פירו לא היה סנדלר, הוא היה אדם עם רעיון אחר לגמרי. במקום לתפור נעליים, הוא החליט לצלות בשר.

בשנת 1968 עמד חיים פירו בפתח הסנדלרייה שהותיר אחריו אביו ברחוב אגריפס, בלב מחנה יהודה

הרעיון נשמע פשוט, אך המציאות הייתה מורכבת יותר. בתחילה לא ששו הלקוחות להגיע. השוק, שהכיר את המקום כסנדלרייה, לא ממהר לשנות הרגלים. אבל פירו לא ויתר.

הוא הניח פלטה חשמלית, אחז בשפכטל, ועל אותה פלטה צלה חלקים פנימיים, ללא תיבול. צלייה ישירה, כנה, ללא קישוטים. כך, בתוך מרחב שריח העור ומחטי הסנדלר עוד אולי ריחפו בו, קם עסק בשר צלוי.

ארבעים שנה פעל חיים פירו באזור מחנה יהודה. ארבעים שנה של פלטה, שפכטל, ובשר שיצא מן הפנים, מן החלקים שרוב הסועדים לא ידעו להעריך עד שטעמו. הסיפור שלו הוא בעצם סיפורו של השוק בכלל: עסקים שנולדו מתוך נסיבות, מתוך צורך, מתוך אדם שעמד בפני ירושה ובחר לפרש אותה מחדש.

מחנה יהודה מלא בסיפורים כאלה, של אנשים שהגיעו עם ידיים ורעיון, ומתוך מרחב צר בנו משהו שהשאיר רושם. חיים פירו לא המציא מטבח מפואר. הוא לקח חנות ריקה, פלטה חשמלית, וחלקים פנימיים, ויצר מקום.

השוק, כמו תמיד, ממשיך לנשום. סיפורים כמו זה של פירו הם חלק מהנשימה הזו, הזיכרון שמחזיק את הרחובות בין הדוכנים. אפליקציית שוקWAY מאפשרת לכם לפגוש את השוק הזה מקרוב, את ההיסטוריה שמאחורי כל פינה, ואת האנשים שממשיכים לעמוד בה.

בפעם הבאה שתעברו ברחוב אגריפס, עצרו רגע. תחשבו על סנדלרייה, על בן שעמד בפתחה, ועל פלטה חשמלית שהפכה ירושה לסיפור.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.