שרפרף, קפה ושש-בש: בתי הקפה המזרחיים שהיו לב השוק

יש ריחות שאי אפשר להפריד מן השוק: הל וקינמון, ירקות טריים ועשן פחמים. אבל מי שהכיר את מחנה יהודה מקרוב ידע שמתחת לכל אלה ריחף ריח נוסף, ריח הקפה הסמיך שנמזג לכוסות קטנות, על שרפרפים נמוכים, בפינות שקטות שהיו עולם בפני עצמן.

בתי הקפה של השוק היו בסגנון המזרחי הישן. לא מרפסות מפוארות ולא כיסאות מרופדים, אלא שרפרפים נמוכים שעליהם התיישבו תגרנים ובעלי דוכנים, הניחו את גבם לקיר, ונתנו לעצמם רגע של נשימה. שם האזינו לשירים שזלגו מן הרדיו, לגמו קפה, החליפו רכילות, והניחו את אצבעותיהם על אבני שש-בש או על קלפים מרופטים.

בתי הקפה של השוק היו בסגנון המזרחי הישן

השורשים של המנהג הזה עמוקים. כבר בתקופה העות'מאנית נהגו מוכרי השוק לשבת בבית קפה מאולתר, מקום לנוח, לחזור לעצמם, לפני שחוזרים אל ההמולה. המסורת לא נולדה כאן; היא הגיעה עם הסוחרים, עם הפלאחים, עם כל מי שידע שאדם אינו יכול לעמוד על רגליו מן הבוקר עד הערב מבלי שיישב פעם אחת, ישתה, וידבר.

גם בשוק העירקי פעלו מקומות שנקראו "חמארות", מעין בתי מפגש ששימשו ללגימה ולקפה. שמם שונה, אך תפקידם היה זהה: לתת לסוחר מקום שהוא שלו, ולו לזמן קצר, בתוך יום עבודה ארוך ורועש.

בתי הקפה האלה לא היו מותרות. הם היו עמוד שדרה חברתי, הדבק שהחזיק יחד קהילה שלמה של אנשי שוק. בפינת המנוחה הקטנה הזו נרקמו שותפויות, נפתרו סכסוכים, נחלקו חדשות ונשמרו ידידויות של שנים. ההמולה, הצבעים והריחות של השוק היו בחוץ, ובפנים, על השרפרף הנמוך, הייתה שהות.

השוק השתנה מאז, שכבה אחר שכבה. אבל הצורך שאותם שרפרפים ענו עליו, הצורך בעצירה, בחברה, בכוס קפה בתוך יום עבודה, לא הלך לשום מקום. הוא עדיין פועם בסמטאות מחנה יהודה, בכל פינה שבה נפגשים אנשים ומחליפים מילה.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

רוצים לגלות עוד סיפורים נסתרים מהשוק? אפליקציית שוקWAY מחכה לכם עם עוד היסטוריה, טעמים ומסלולים בין הדוכנים.