אגדות הצנע: הנעליים המוברחות, הכייסים והדלעת הנסתרת של שוק מחנה יהודה

ירושלים של שנות החמישים לא הייתה עיר של שפע. הצנע, אותה מדיניות קיצוב ממשלתית שנכפתה על המדינה הצעירה, הפך כל קנייה פשוטה לעניין של נקודות, תורים וחישובים. ובתוך כל אותו לחץ, פעם השוק בקצב משלו: בין הדוכנים והסמטאות, בין ריח התבלינים ורעש המוכרים, נרקמו סיפורים שזקני מחנה יהודה נושאים בזיכרונם עד היום.

מספרים על נער שנתפס מוכר זוג נעליים ללא נקודות. חקירה קצרה הובילה אל אביו, סוחר נעליים ידוע בשוק. כשהגיעו לביתו, נמצאו שם עשרים ואחד אלף זוגות נעליים מוברחים, שיועדו כולם לשוק השחור. כולם הוחרמו. הנער, כך מספרים, לא ידע לאן נעלמה הסחורה, ולא הבין מדוע כל כך כועסים עליו על זוג אחד בלבד.

כשנזפה בו, ענה בתמימות,

סיפורי הכייסים שייכים לאותה תקופה. בתוך הדוחק והצפיפות של השוק הרועש, מצאו להם כייסים ספורים פרנסה נוחה בין כיסי הקונים. אחד מהם, אברהם כהן שמו, שלף ארנק ובו למעלה משלושים לירות מכיסו של עובר אורח. ניסה להימלט בסמטאות המוכרות לו, אך עוברים ושבים תפסו אותו ומסרוהו לידי השלטונות. הסמטאות, שהיו מחסה, הפכו הפעם למלכודת.

ולא רק מוברחים ולא רק כייסים: מספרים גם על נער שנשלח על ידי מעבידו, חייט, לשאת גליל בד דרך השוק. הנער נתפס, הבד הוחרם, והחייט, שניסה לעקוף את חלוקת הבדים בנקודות, נמצא עצמו בצרה.

ואחת מן האגדות המוזרות שבמוזרות היא אגדת הדלעת. ירקן עמד מאחורי דוכנו, ועל הדוכן ישבה דלעת לכל עין, אך כשביקש לקוח לקנות, סירב הירקן למכור. הלקוח התלונן. הגיעו לבדוק. ובביתו של הירקן נמצאו כשמונה מאות קילו דלעת מוברחת, שהוחרמה מידיו. הדלעת שעל הדוכן, כך מספרים, הייתה רק לראווה.

ויש גם סיפור קטן, כמעט ביתי, שאין בו הברחה ואין בו כייס: אם וילד פסעו בסמטאות השוק, והילד שנשאר מאחור צעק לאמו: "אני מצפצף עליך! " כשנזפה בו, ענה בתמימות, "זה מה שאבא אומר לך." השוק, כמו תמיד, שמע הכל.

סיפורים אלה אינם רק בדיחות של פעם. הם מראה לחיים שהתנהלו בין חוק לצורך, בין קיצוב לשרידות, בתוך שוק שהיה, ונשאר, לב פועם של ירושלים.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

השוק חי גם היום, ועם אפליקציית שוקWAY אפשר לגלות אותו מחדש, הדוכנים, הסיפורים והריחות, בקצב שלך.