שמה בא מהמילה הערבית לאדום, צבעו של היין. והאדום הזה, עמוק וכהה, צבע גם את האווירה שהתגבשה בפנים: עשן נרגילות, קולות מוזיקה בערבית, קישקוש קוביות שש-בש על הלוח, ומשקאות חריפים שעברו מיד ליד. החמארה, בית המרזח של שוק מחנה יהודה, לא הייתה רק מקום לשתות בו, היא הייתה מוסד חברתי שלם, עם היררכיה, קודים וזהות משלה.
ליבת הקהל הקבוע קיבלה שם: העצפורים, מערבית, הציפורים החיות בשוק. אלה היו האנשים שבאו יום יום, שהכירו כל פינה ושייכותם לחמארה הייתה חלק ממה שהגדיר אותם. לצדם נכנסו מדי פעם החסכנים, אלה שקפצו לקנייה מהירה ועל הדרך הרימו כוסית בהיחבא, ושתיינים שמצאו לנכון לתרץ את ביקורם בכאבי שיניים.
ליבת הקהל הקבוע קיבלה שם: העצפורים, מערבית, הציפורים החיות בשוק
ככל שהתארכו שעות הישיבה, הצמיחה החמארה גם מטבח. בעלי המקום הציבו כירת אש, וריח הצלייה התערבב בעשן הנרגילה. סוחרי הבשר והדגים, שסיימו את יום המכירות בדוכניהם הסמוכים, נהגו להביא את שאריות הסחורה, וחתיכות הבשר והדגים ניצלו על מנגלי פחמים, הונחו לפני שחקני הקלפים ולוו בחמוצים וירקות. השוק האכיל את בית המרזח, ובית המרזח האכיל את השוק.
גם המשקאות לא היו שווים זה לזה. ערק, אקסטרא פין, ברנדי 777, אלה היו לרוב. אבל ויסקי, שכונה 100 או 69, וקוניאק 84, אלה הוגשו לנכבדים ולמיוחסים. הכוס שניצבה על השולחן סיפרה, לכל מי שידע לקרוא, מיהו האורח.
המפה החיה · שוק מחנה יהודה
השוק גדול. אתם לא תלכו לאיבוד.
הדרכה מדוכן לדוכן, לפי מה שאתם רואים סביבכם ולא לפי מצפן.
ואת הקריאה הזו ידעו שחקני הקלפים טוב מכולם. ביניהם פעלה שפת-סתר שלמה: הטיית ראש שמאלה סימנה שנסיך מצוי בידם, הנחת סיגריה על קופסת הסיגריות סימנה קלף מספר 2, וגירוד האף, קלף מספר 3. מי שלא שייך לחוג לא קלט דבר. מי שהיה חלק ממנו, הבין הכל בלי שנאמרה מילה.
החמארה הייתה, בסופו של דבר, מה שכל שוק חי זקוק לו: מקום שבו אפשר לעצור. לשבת. להיות חלק ממשהו.
מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.
השוק ממשיך לחיות, והסיפורים שלו שמורים. אפליקציית שוקWAY מזמינה אתכם לגלות את מחנה יהודה, שכבה אחר שכבה, ביקור אחר ביקור.
תגובות
עדיין אין תגובות. היו הראשונים לספר את הסיפור שלכם.
הוספת תגובה
כל תגובה עוברת אישור לפני פרסום.