הקרח של ירושלים: כך שמרו על טריות לפני המקרר

בקיץ ירושלמי, כשהאבן מחזירה חום ואין רוח, שאלת הטריות הייתה שאלת הישרדות. כבר בשנת 1888 הופיעו בעיתונות ארץ-ישראלית שאלות על קרח, על טיבו, על משקלו, ועל עלות המכונות לייצורו. כותבי אותם טורים ציינו כי מי ירושלים, שמקורם בגשמים, צלולים ונקיים, אך מכונת קרח יקרה מאוד, והחום שורר.

הפתרון הגיע, לבסוף, בשנת 1904: מכונה לייצור בלוקי קרח הגיעה לירושלים. אלא שקילו קרח נמכר בעשרה פרנקים, סכום עצום לאותם ימים, מוצר שרק בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם. הנכבד סלומון עליאש ראה בכך עוול ויצא לפעול: הוא פנה לבעלי הון יהודים, גייס תרומות, ובין התורמים נמנו הלורד רוטשילד ואגודות ציוניות, במטרה לרכוש מכונה שתאפשר למכור קילו קרח בעשרה סנט בלבד. כדי שהכספים לא יוסטו למטרה אחרת, מונה מפקח מטעם הציבור.

של מר ויזמן, ובשנת 1946 נוסף לו מפעל בתל ארזה.

עברו עשורים, והקרח הפך לענף של ממש. בשנות השלושים פעל בגבעת שאול מפעל הקרח "קריסטל" של מר ויזמן, ובשנת 1946 נוסף לו מפעל בתל ארזה. "קריסטל" פרסם מודעות בעיתונות, הציג מספר טלפון, 807, והציע מנוי עם משלוח ישיר לבית, למי שרכש לפחות חמישה קילו בבת אחת.

אך השיא הארגוני הגיע בשנת 1945, עם הקמת סינדיקט יצרני הקרח ושיווקו. בחלוקה בעיר השתתפו אחד-עשר קרונות, ולכל אחד צורף מפקח חמוש. שלושה מפקחים נוספים בדקו את טיב הקרח, משקלו ומחירו. לקראת חגי אותה שנה החזיקו כתשעת אלפים משפחות פנקסי תלושים לקבלת קרח, מסמך קטן שהיה ערובה לקיץ נסבל.

ובפינה שקטה של השוק, רחוק מהסינדיקטים והמפקחים, עמד היווני שטקלס. ליד תחנת אגד הישנה הפעיל מפעל קרח קטן בחודשי הקיץ, ושאריות הקרח שניתזו ממנו משכו אליהן ילדים מכל הסביבה. אותן שאריות שימשו, בין היתר, לקירור כוסיות הערק של הגדולים, חיבור פשוט בין ילדות ירושלמית לאווירת השוק החי.

היום, כשהמקרר הפך לדבר מובן מאליו, קל לשכוח כמה עמל, ארגון וכסף עמדו מאחורי בלוק קרח אחד. השוק שמר על הזיכרון הזה, בסמטאותיו, בסיפוריו, ובאנשיו.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

גם היום שוק מחנה יהודה חי ונושם, ואפליקציית שוקWAY מחברת אתכם אליו, לסוחרים, למבצעים ולסיפורים שממשיכים להיכתב בין הדוכנים.