מהמדבר אל דוכן התבלינים: סיפורם של התימנים בשוק מחנה יהודה

בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, בגלי העלייה שהחלו משנת תרמ"ב, החלו להגיע לירושלים בני העדה התימנית. הדרך לא הייתה קלה: חלקם הפליגו בים, אחרים הלכו ביבשה, ברכיבה ובהליכה רגלית, דרך מדבריות ושממות. כשהגיעו לעיר הקודש, מצאו עצמם בין שני עולמות, העדה האשכנזית, שמחסום השפה הפריד ביניהם לבינה, והעדה הספרדית, שדיברה ערבית ועברית וישבה קרוב לשלטון המקומי.

מתוך דלות ממשית, פנו רבים מהם תחילה לקבצנות, ואחר כך, בגאווה שקטה, לעבודת הידיים. אצל קבלנים יהודים למדו את מלאכת הסיתות והבנאות, אף שקיבלו שכר נמוך משכרם של פועלים ערבים. עם השנים הוכיחו את מיומנותם: בסקר בעלי מלאכה משנת 1937 נמנו כמאתיים פועלי ריצוף בירושלים, ו-160 מהם היו בני העדה התימנית. אחרים פנו לחקלאות, לצורפות, לכתיבת ספרי תורה, לאומנות בנחושת ובעץ, לרקמה ולאריגה, מלאכות שהביאו אתם מביתם.

מתוך דלות ממשית, פנו רבים מהם תחילה לקבצנות, ואחר כך, בגאווה שקטה, לעבודת הידיים

ושוק מחנה יהודה? הוא קלט אותם בחיקו.

בשנות הארבעים של המאה העשרים עלו תימנים שמצאו את פרנסתם בין דוכניו. ביניהם הסוחר שלום צדוק, שעסק במכירת תבלינים. אחרים עמדו באטליזים כמנקרי בשר, ומכרו ביצים, ירקות, פירות ועשבי תיבול. ריח התבלינים נקשר בהדרגה לנוכחותם.

אחד מתתי-השוק אף נקרא בפי הכול "השוק התימני", והתרכז ברחובות החרוב והתות, בתחומי שוק הלוואה וחיסכון. שם, בשעות שלפני עלות השחר כמעט, הגיעו התגרנים התימנים ופרשו את מרכולתם בפתחי החנויות. הם מכרו את רוב תוצרתם עוד לפני שפתחו הסוחרים האחרים את יום עבודתם. הקונים הראשונים שהמתינו להם היו מתפללים ששבו מתפילת שחרית ועקרות בית שידעו שהסחורה הטרייה ביותר נמצאת שם, בידיים אלה, בשעה המוקדמת הזו.

כך, שכבה על שכבה, נארגה נוכחותם של בני העדה התימנית אל תוך בד השוק, לא בקול רם, אלא בעקשנות שקטה של אנשים שהכירו את ערך הדרך הארוכה.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.

השוק החי ממשיך לספר את הסיפורים האלה בכל בוקר מחדש. אפליקציית שוקWAY מזמינה אתכם לחזור אל הדוכנים, אל הריחות, ואל ההיסטוריה שעדיין מוכרת כאן, ביצים, תבלינים ועשבי תיבול.