מגדל בבל בין הדוכנים: כך עשו עסקים בשוק כשאיש לא הבין את רעהו

לפני שהייתה לו תדמית, לפני שהיו לו ברים ופלאפל-שף, היה לשוק מחנה יהודה קול, או ליתר דיוק, קולות. ערבית וספניולית, לדינו ואידיש, צרפתית ואנגלית, כולן יחד, בו-זמנית, בין דוכן הירק לדוכן הגבינות.

מי שהלך בין הדוכנים שמע מולה שאי-אפשר היה לפצח אותה בקלות. הקונים הגיעו מקהילות שונות לגמרי זו מזו, עדות שהביאו איתן את לשונן מארצות מוצאן. המוכרים, מצדם, לא המתינו שהעולם ילמד את שפתם. הם יצאו לקראת הקונה, ממש כפשוטו, וניסו ללמוד מילים מספיקות מהשפה של הצד השני כדי לסגור עסקה.

מי שהלך בין הדוכנים שמע מולה שאי-אפשר היה לפצח אותה בקלות

זה לא היה תהליך מסודר. לא היו שיעורים ולא מילונים. ההכשרה הלשונית של סוחר השוק הייתה השוק עצמו, צעקה שנשמעה, מילת מקח שחזרה על עצמה, מחיר שנאמר בשלוש שפות עד שהצדדים הגיעו להסכמה. כך, בהדרגה, נוצר בשוק סוג של שפה משותפת, לא שפה של ספרים, אלא שפה של חיים.

גם התגרניות, הנשים שניהלו חלק ניכר מהמסחר היומיומי, השתמשו בסלנג שאסף לתוכו שברי לדינו ושברי אידיש, ביטויים שנדדו מפה לפה ומדוכן לדוכן עד שאיש כבר לא זכר מאיזו שפה הגיעו. זו הייתה שפה חיה, כזו שצמחה מתוך הצורך ולא מתוך תכנון.

מגדל בבל, לפי הסיפור המקראי, הסתיים בפיזור. מגדל הבבל של מחנה יהודה הסתיים בעסקה, בלחיצת יד, בשקל שעבר מיד ליד, בכרוב שנארז בשקית.

השוק של היום שמר משהו מאותה תערובת. הוא עדיין מקום שבו אנשים שונים נפגשים סביב אוכל, ואפליקציית שוקWAY מנסה לשמר את אותו חוט, לחבר בין כל מי שבא לשוק, בין אם הוא יודע בדיוק מה הוא מחפש ובין אם הוא רק מסתובב ומקשיב.

אם אתם מגיעים לשוק בקרוב, הקשיבו. עדיין יש שם יותר משפה אחת.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.