נכבדים לצד סבלים: מי בא לשוק מחנה יהודה?

היה בשוק מחנה יהודה מקום שאפשר היה לדעת בו, בבת אחת, מי הוא ירושלים האמיתית.

לא בחנות הבשר ולא ביד הירקן, אלא דווקא ליד שני פחונים של מצחצחי נעליים, שניצבו בין הדוכנים כמו עדות שקטה לחיים שהתרחשו כאן.

בפי דוברי הערבית, ובנוסח אחר

הפחונים האלה לא היו עניים במראם. הם כללו מראות, מושבים מיוחדים לצחצוח, וארגזי מצחצחים שהבהיקו בציפוי נחושת בצבע זהוב. בעיר שבה כבוד הוא מטבע, הצחצוח לא היה עניין של נקיון בלבד, הוא היה טקס קטן של הופעה בעולם.

ואל הטקס הזה הגיעו הנכבדים, יהודים ומוסלמים כאחד. אנשים שבחיי היומיום לא בהכרח חלקו כיכר, ישבו כאן זה לצד זה על אותם מושבי הצחצוח, מחכים שהנעל תבהיק.

אבל זה רק חלק מהתמונה.

מסביב לאותם פחונים מפוארים התנהל עולם שלם ורועש. סבלים הובילו סחורה על גבי חמורים ופילסו להם דרך בהמון בקריאות, 'אויעה אויעה' בפי דוברי הערבית, ובנוסח אחר 'איצך איצך' בפי האשכנזים. עקרות בית ותגרניות בחנו ירקות, מישמשו עגבניות, התמקחו. פועלים עברו בין הדוכנים בדרכם לאיזשהו יום עבודה. ובבתי הקפה המזרחיים שפוזרו בשוק, ישבו אנשים על שרפרפים נמוכים, לגמו קפה בלי מהירות ושיחקו שש-בש כאילו לזמן אין שום עניין דחוף.

שוק מחנה יהודה היה, בין היתר, אחד המקומות הבודדים בירושלים שבהם כל שכבות החברה נפגשו לא מתוך הכרח אלא מתוך צורך משותף, אוכל, קפה, שיחה, נעל מבריקה. הנכבד שישב על כיסא הצחצוח לא ביקש להיות נכבד. הוא ביקש נעל נקייה. והסבל שקרא 'אויעה' לא ביקש פינה, הוא ביקש לעבור.

השוק הכיל את כולם, ובזה היה כוחו.

היום, השוק ממשיך להיות מקום מפגש, שונה בפניו, אבל דומה ברוחו. אפליקציית שוקWAY מאפשרת לכל מי שבא לשוק, בין שהוא מחפש דוכן ספציפי ובין שהוא רק מסתובב, להכיר את השוק לעומקו, שכבה אחר שכבה.

בפעם הבאה שתעברו בין הדוכנים, עצרו רגע. השוק זוכר יותר ממה שנדמה.

מבוסס על מקורות היסטוריים, העיתונות ההיסטורית של ארץ ישראל והספרייה הלאומית.